אור בוקרהאמת שבכלל לא התכוונתי להיכנס לזה, אני גם לא זוכר מתי זה התחיל. אני כן זוכר טוב מאוד איך נראה הבוקר שלי, שכולל שתי מטרות עיקריות: להגיע עם הבנות בזמן לבית הספר ולגן, ולהיות רגוע שבתיקי האוכל שלהן יש בדיוק, אבל בדיוק, את אותו הדבר. בסיס הפירמידה נוגע לבחירת הלחמניות. רצוי שאף אחת לא תהיה כהה יותר, את המילה "שרופה" – הס מלהזכיר. יש המון מחשבה מאחורי החיתוך באמצע, בדיוק באמצע, לשם האחידות. אם אחת מבקשת טונה והשנייה נקניק זה מקל עלי, אבל בדרך כלל זה חומוס ונקניק. כפול. אם מישהו היה מסתכל עלי מקפיד במהלך המריחה שלא יישאר פירור של לחם חשוף, בטח היה סוגר אותי בגהה. והכי מצחיק שתוך כדי תנועה אני מספר לעצמי שזה בכלל לא חשוב, ושנייה אחר כך קופצת לי מחשבה שונה בתכלית שאחת מהן תיקח ביס שירגיש יבש – ומיד ממהר לעבות שכבה.
פרוסות הנקניק זה בכלל סיפור. אם הן נקרעות לי בצדדים אני מסוגל לזרוק אותן לפח, או לכל הפחות להשלים את החלק הקרוע מפרוסה אחרת. ומה עם זה איכותי יותר, כזה שהקצב פורס בחלקים לא שווים? לעזאזל עם הקצב הזה. אני עצמי מתחיל לקרוע את הנקניק בדיוק לחצי, ואז חתיכה אחת הולכת לחלק העליון השמאלי והאחרת לתחתון הימני, כי אחר כך אני חותך את הלחמנייה לחצי וממש נראה לכם שאחד החצאים לא יכלול בשר. השתגעתם?! יש גם איזה עניין לא פתור עם שקיות ניילון שממילא מתכווצ'צ'ות בתוך קופסת האוכל, אבל שמתי איזה גבול ביני לבין עצמי עד כמה מותר להן להתקמט כדי להגיע לשלב הסופי ולהיכנס לתיק. לא קריטי, או שבעצם כן.
בואו נדבר על פירות, תותים וענבים כמשל. תדמיינו רגע קופסת תותים – תמיד יש שניים-שלושה שאני מכנה "תותים בומבה" בחלק העליון, ומתחתיו כמה שהם ממש יפים, אבל, ובכן, קטנים משמעותית. איך אפשר ליצור כאן שוויון? עלי לכל הפחות לנסות. כל אחת מהנסיכות זוכה בדרך כלל לארבעה תותים. אם אין שמונה בסך הכל, כנראה הן תאבדנה אחד כל אחת, אבל זה לא ממש נגמר בזה. הרי החלקים של הבומבה גדולים יותר, ולפעמים צריך להגניב שתיים-שלוש חתיכות מימין לשמאל, כי אני לא אסתובב אחר כך יום שלם בתחושה שאני אבא מזניח. אני לא כזה. אגב, אם זיהיתי צל צלו של ריקבון, גם אם בשלב התחלתי עד לא קיים שאיש לא שם אליו לב, זה לא מעניין אותי. אני שמתי לב, ואחרי שהחלק הרקוב – קטן ככל שיהיה – טס לפח, מקסימום אגניב ביס ואפתור את הוויכוח לאיזה צד לשלח את התות הסורר.
והענבים? זה אמנם יותר מסודר, אבל גם שם יש גדלים. שמונה בדיוק לכל צד, חתוכים במרכז כמובן כי פעם מישהו זרק משהו על סכנת חנק. למה לי צרות? לפעמים העניין מתארך קצת, כי יש משהו שנראה יותר חרצן ופחות אכיל, כך שאין לו מקום בקופסה. הכי קל זה הקטע עם בקבוקי המים – שם רק חשוב לי שיהיו קרים. מה שמוזר זה שאני מסובב בכל אחד מהם את הפקק ארבע-חמש פעמים כדי להיות בטוח במיליון אחוז שהוא סגור ולא יקרה מצב חלילה שמישהו תרצה להרטיב את הגרון ובסוף תרטיב את החולצה. כשהכל מוכן אני פותח וסוגר פעמיים כל ריצ'רץ' מחשש לא ברור שאחת הקופסאות קיבלה תכונה אנושית וקפצה מתוך התיק החוצה אל העולם הגדול. לא ממש ברור לי למה, אבל רק כשאני נרגע שהכל במקום מגיע השלב הסופי – היציאה מהבית. מזל שמוסדות החינוך קרובים.
אגב, אין כאן שום סממנים של שואה, בקטע הזה אני דווקא בסדר. אני פשוט מזכיר לעצמי מדי בוקר שאין מצב שאחת תקבל יותר מהשנייה, ולהפך. ואז מסביר להן בצהריים שכל ילדה עומדת בזכות עצמה והחלוקה הכללית – חוגים, חברות, ממתקים ואפילו בילויים עם אבא/אמא – לא יכולה אף פעם להיות שוויונית. עכשיו רק נשאר לי לספר את זה לעצמי. ולהשלים את התרגום המלא של שלוש האותיות באנגלית.
