אור בוקרוזה באמת אחד הפתרונות – יצירה. תשאלו את אשתי שתחיה שקמה הבוקר במצב רוח יצירתי, התיישבה על רצפת חדר המשחקים בהתרגשות שיא, ויחד עם שתי הבנות יצרו שלושה אנשי שלג שלא היו מביישים את המפורסמים מכולם – בולי והבובה בכניסה לחרמון. נכון, בפועל מדובר בשלושה גלילי נייר טואלט מקושטים בהוד והדר, אבל שי ואריאל חייכו מאוזן לאוזן, ובזמן שבירכו על המוגמר טרחו לצלם אותם בעצמן ולהפיץ בגאווה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית.
אבל זה עוד כלום לעומת הנחישות של לולו, שסגרה עסקה משתלמת מבעוד מועד. שעתיים מנוחה לאבא ואמא בתמורה לרשות לאפר אותנו ברגע שפקחנו עיניים. והבטחות – כמו ששי תמיד מזכירה לנו – חייבים לקיים. אז השדה בת הארבע וחצי התייצבה באמצע הסלון חמושה בשני מכחולים ופלטת צבעים. למזלנו, מבט נוסף ובחישה קלה של המכחול במים הבהירה לה שיש אזורים מעניינים יותר מהפנים. התוצאה: כל הורה זכה לאיפור רגליים מושקע – אבא בטריו של לבבות צבעוניים, ואמא בעיגולים בוהקים שעדיין תרים אחר הגדרה רשמית.
בין לבין, ישבתי עם שי להכין שיעורים. אחרי כמה תרגילי חשבון מצחיקים כקדימון, הגיע הלפתן שהיה במפתיע חביב עלי במיוחד. לימוד מדוקדק של השיר "שנים עשר ירחים" של נעמי שמר, המוכר יותר בשם "בתשרי נתן הדקל". הילדה החריפה שלי בת ה-7 קלטה עד מהרה לא רק את המילים (לא עניין של מה בכך עם ארסנל שכולל "כסלו", "ובבוא" ו"הפציעה") אלא גם את הלחן, וזימרה בדיוק מושלם לקול מחיאות הכפיים וקריאות ההתפעלות של אביה.
אגב, כמובן שבשלב מסוים הגיעה השאלה הקבועה (והתמימה) בשיר הזה, שגורמת לפתע להרהורים בענייני גזענות: "אבא, מה זה שחום?". כשמוסיפים את "גלישת הגלים" מחוף לחוף בבריכה המיניאטורית בחצר, את ארוחות הצהריים המשותפות (אמא הפציצה בפשטידת פסטה שחוסלה עד הביס האחרון) ואת סיכום הביניים בקולה המתוק של לולו: "כיף בבית כי אתם עושים לנו פעילויות", אפשר בהחלט לחייך חיוך רחב ומספק גם כשאסור לעבור את סף הדלת.