כמה אושר ניתן לפזר על רגל אחת?
הנה מקצוע חיוני שסביר להניח שלא פגשתם בסביבתכם הקרובה: פיזור אושר להמונים. הוגת התפקיד ומי שמבצעת אותו ללא דופי היא
כל הפוסטים במגזין
המדינה לא מתמודדת עם המפץ הגדול של הזדקנות האוכלוסייה
כשהבן שלי אמר לי לפני שנתיים כשהיה בן 6 "אני רוצה שתהיי ראש ממשלה כי אני לא רוצה להיות זקן
הקורונה הזיזה אותי קדימה לעסק הבא
כן כבר 18 שנים שגדעון עוסק בכל אלו, למרות שגדעון מעדיף להישאר בצללים ולגרום לאנשים לחייך הוא מספר בראיון לרעננה
"הרבה שחקנים מתייעצים איתי לקראת הצבא כי הם רוצים להמשיך בכדורגל. חלק אפילו חושבים על אופציות של עריקות או כלא"
מאז השתלטה הקורונה על חיינו, עושים קברניטי הכדורגל הישראלי מאמצים כבירים על מנת להחריג את ענף הספורט הפופולרי, בזמן שסגר
"אני גאה לראות נשים בתפקידי מפתח ברפואה בתקופת הקורונה"
שעה של שיחה עמוסת פרטים מרגשים, המגוללת את הדרך הבלתי קונבנציונלית בלשון המעטה שעברה פרופסור ציפי דולפין במהלך הקריירה, עדיין
"ברור שאני מודל לחיקוי, אבל קשה לחקות אותי"
בזמן שבני המחזור שלו נמנעים מלצאת מפתח ביתם מחשש להידבקות, שייע פייגנבוים לא מפסיק לעבוד, וכשהוא מתרוצץ בין האצטדיונים השונים
"האדרנלין הוא סם החיים שלי. אני אוהב ללכת על הקצה"
בתקופה בה התמודדות עם אתגרים מורכבים הפכה למציאות יומיומית בחסות הקורונה, מעניין לתהות על סדר יומו של מי שהאתגר הוא
מתמצא במרחב: המיזם של עידן מאיר הגיע מרעננה עד דובאי
בין עשרות אלפי הישראלים שפקדו לאחרונה את דובאי ועשו סלפי לצד גורד השחקים הגדול בתבל – הבורז' חאליפה – היו
"הפנים של רעננה"
ההגדרה המתבקשת "הפנים של רעננה" לא ממש מתיישבת עם אופייה הצנוע של חניה שמיר, אבל שלל התיאורים והסיפורים המרתקים שמועברים